כשאומרים "שמאל דתי" מתכוונים לציבור שיש לו שורה של עמדות, שאינן קשורות למה שמגדירים כאן ועכשיו כשאומרים "שמאל". יש בו גם אנשים שעמדותיהם המדיניות הן מהמרכז ימינה, אך בנושאים אחרים הם חושבים אחרת מהזרם המרכזי. אם רוצים להשתמש בכינויים מכלילים אז ההגדרה המדויקת יותר היא "מודרן-אורתודוכסי" – ציבור שבוחן את שמרנותו בעיניים עכשוויות.
השקפת עולמו של ציבור זה מתבטאת בתחומים שונים. תמצית ההשקפה היא עירנות מתמדת לסוגיות שעל סדר היום הציבורי, הבאת השיקול המוסרי והאנושי אל תוך השיח ההלכתי והבטה במציאות באומץ מבלי להסתתר מאחורי העץ הגדול הקובע ש"מה שהיה הוא שיהיה". שאלות רבות עלו בשנים האחרונות על סדר היום של הציבור הדתי, בהם מעמד האישה, עגינות, שאלות של צדק לעומת חסד, סמכות מול אוטונומיה ועוד. ציבור זה דרש תשובות תורניות שהן מוסריות ואנושיות, ואולי תרומתו הגדולה היא בעצם העלאת הנושאים על סדר היום הציבורי.
"קולך", "מעגלי צדק","יד לאישה", "נאמני תורה ועבודה" – אלו הם חלק מהארגונים המשמעותיים שיצאו מציבור זה. תנועות אלה מעלות שאלות מורכבות עד שגם מי שלא מסכים לעמדותיהן אינו יכול לטמון את ראשו בחול. עצם המחלוקת סביב נושאים אלו תורמת לברור מעמיק ולהרחבת השפעתה של התורה בחברה הישראלית, ומעבר לארגונים ישנו ציבור רחב שמזדהה איתם הזדהות מלאה, למחצה, לשליש או לרביע.
קיים יחס הפוך בין ההצלחה בפוליטיקה לבין ההשפעה על דעת הקהל בחברה הדתית. מאז פרישתם של חברים מרכזיים ממימ"ד נשמעות העמדות שהם השמיעו במקומות רבים ובקשב רב. על כן לא נכון להגיד שציבור זה מת. הוא פשוט התבגר ולמד להשפיע באופן חוץ פרלמנטרי.
על משכבי בלילות אני שואל את עצמי על מה מכל הדברים שאני חושב עליהם אחרת מחברי בציונות הדתית הייתי מוכן להילחם ועל מה אוותר על מנת ללכת יחדיו. זהו רעיון הפשרה. במציאות החיים המורכבת שלנו יש נטייה לסגנון חיים של "למות או לכבוש את ההר" – מוכנות לקבל רק את השלם והמחולט. גישה זו מביאה אותנו לעבר פי פחת, והיא עלולה להיות סופה של הציונות הדתית כתנועה רחבה.
כאדם הרוצה בקיומה של הציונות הדתית ואף חרד לקיומה, המתנה שהייתי מביא לה שהיא ישנה וגם חדשה – יכולת הפשרה. לא זו שבאה מתוך חולשה ונרפות אלא מתוך עוצמה והערכה עצמית תוך הכרה בזכות קיומם של עמדות אחרות.
הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע ולשעבר מראשי תנועת מימ"ד
אלופי ומיודעי הרב שלמה אבינר יוצא בחמת רוחו (בגליון שבת וארא של מכון מאיר) נגד לימוד "תנ"ך בגובה העיניים", ובמיוחד נגד ביקורת על גדולי התנ"ך. לשיטתו, חייבים ללמוד רק מתוך ענווה והתבטלות, ורק זהו לימוד שיש בו יראת שמים ואמונה.
יסוד הדברים שלו, מתוך שהוא סבור שלימוד תנ"ך "בגובה העיניים" פירושו זלזול והתנשאות, וממילא אין מה ללמוד מן התנ"ך אם מתנשאים בזלזול לבקר את דוד המלך, למשל, והדבר מוליך להרס חינוכי ואמוני.
אין לדבר הזה כל שחר. מעיד אני שמים וארץ ואלפי תלמידים ותלמידות, שתנ"ך בגובה העיניים פירושו כבוד וחיבה, אהבה ורצון ללמוד ולקיים. יותר מ 30 שנה שנה אני עוסק בהוראת התנ"ך, וזלזול ופגיעה אני פוגש בעיקר בציטוטים חלקיים, מקוטעים ומופרזים של אלה שמלמדים בדרך אחרת אני מכבד את דרכם, אבל הם מתבקשים להגן על דרכם מבלי להכפיש את זולתם.
לפני כמה שנים, ובאותם נימוקים ממש, יצא הג' הרב א"מ ש"ך זצ"ל בהחרמה נגד הג' הרב ע' שטיינזלץ שליט"א, על שתיאר בספריו את גדולי המקרא כדמויות בשר ודם (אינני רוצה להאמין ממש בשמועות, שאינטרס כלכלי של שיווק ספרי הש"ס בשוק, עמד מאחורי הפרשה ההיא מכל מקום זכורני, שהג' הרב ש"ז אוירבך זצ"ל סירב להצטרף להחרמה).
תמהתי גם אז על הנימוק המוזר הזה, שעומד בפירוש נגד חז"ל, כפי שיתברר להלן, ואמרתי, שהדבר הוא ממש להיפך:
אם הדמויות הגדולות שבמקרא היו כ"מלאכי עליון", ואי אפשר "בשכלנו הפעוט" להבין את פסוקי התורה והנבואה שנאמרו עליהם, ואת המדרשים החריפים שנוספו ע"י חז"ל (וכאשר אנו מוצאים בהם ביקורת חריפה, עלינו לצנזר אותה ולומר שאנו קטנים מדי מכדי ללמוד דברים כאלה, שמא יביאו לזלזול ולהמעטת הדמות ולנזק חינוכי ח"ו) אז ברור גם, שאנו "בשכלנו הפעוט" לא נוכל להבין את התורה ואת דברי חז"ל בכלל!
חמור מזה: אם התורה ניתנה ל"מלאכי עליון", או לקדמונינו שהיו כמו מלאכי עליון איך נוכל אנחנו קרוצי עפר ואפר, סתומי מוח וחסרי שכל ואטומי רגש, לקיים את התורה ואת ההלכות שניתנו למשה רבינו מפי הגבורה, כדי שימסור אותם לצדיקים קדמונים כמלאכי עליון, שאולי "רק הם היו מסוגלים לקיים ולשמור באמת כל פרטי הלכות שבת, גניבה ואונאה, טומאה וטהרה"? חס ושלום! ממילא סבורים בני נוער רבים, שקשה מאוד לקיים חיי תורה בשלמות, ועכשיו מושיט להם הרב אבינר פתרון פשוט: התורה ניתנה ל"צדיקי עליון" ובני אדם רגילים ב"שכלם הפעוט", אינם יכולים להבין ולקיים?!
המקור: http://hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=32201&Word=&gilayon=269&mador=
אחת המגמות הבולטות בציונות הדתית בשנים האחרונות היא התפשטות הכיוונים החסידיים בקרבה; בעולם לימוד התורה, ובעולם המנהגים, התפילות ותפיסות העולם. לתופעה זו יש כמובן צדדים חיוביים, ואולם, יש לה גם מחירים כבדי משקל. הרב אמנון בזק, מבקש להתריע על המחירים הללו, ולבחון את משמעותם ביחס לעולמה וערכיה של הציונות הדתית
לכבוד האושפזין של דוד המלך אנו מפרסמים את מאמרו של הרב יובל שרלו על מקור היחס העמוק שלנו לדוד המלך ועל ההתמודדות עם חטא בת שבע ואוריה. המאמר פורסם לראשונה בעתון הצפה לפני כמה שנים, ומאז נלמד במוסדות רבים.
הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, התיר לתלמידיו להשתתף באירועים צבאיים הכוללים שירת נשים. הוא תהה על פסיקתו של הרב לבנון ואמר: "כיצד רב בישראל מתאר את הצבא כצורר היהדות?"
ישבתי עכשו בהתוועדות תלמידי הרב גינזבורג וחשבתי: נאמר בזוהר: "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיקם קמי מלכא".
למה המים התחתונים, העולם הגשמי התחתון, בוכים ורוצים לעלות, משא"כ מים עליונים, העולם העליון הרוחני, אין בו תנועה של ירידה, לרדת להתחבר עם העולם התחתון הגשמי?
כנראה בגלל שהעולם העליון הרוחני הוא בבחינת "קודש – מילא בגרמיה", הוא כלול בתוך עצמו סגור בתוך עצמו מספיק בשביל עצמו, מסביר את עצמו ומובן מעצמו.
העולם הגשמי הוא קו ישר, כשיש קו – יש עליה וירידה. לכן העולם הגשמי הוא בתנועה של עליה וירידה תמידיים. יש רצון עצום לעלות, אבל בקלות ניתן גם ליפול.
העולם הרוחני הוא עגול. אין שמה עליות של ממש, ואין גם ירידות של ממש (ע"ד המלאכים הנקראים "עומדים", כמוסבר בהרחבה בחסידות). נמצאים באותו מעגל, שרים כל הזמן את אותו השיר, אותו הניגון, ממשיכים "סוב את ההר הזה".
קרא הלאה »
לפעמים אני מרגיש בושה עמוקה מזה שאני חבדניק.
הנה – פתחתי על הבוקר: http://www.chabad.info/index.php?url=article_he&id=69057
הכי מעניין זה תיזמון כמובן. רק אתמול ראינו את הדיווחים על כנס רבני ציונות הדתית – אירוע ענק בכל קנה מידה.
במה עסוקים טובי וגדולי הרבנים של ציונות הדתית? בהצלת העם והארץ, באיחוד כוחות, בגיבוש פלטפורמה משותפת.
כמובן גם – "יסוד שביסוד" – שמעתי אתמול שביום זה גופא הי' מפלת הצורר הנאצי ימ"ש, וסוף מלחמת העולם השני'ה, וגם – יום הסתלקות א' הצדיקים הגדולים של הדור הקודם – הרבי מזויל. גם – "יסוד שביסוד" – המונים עולים לקבר יוסף, ה"יסוד שביסוד", צדיק יסוד עולם. גם – עוד מעט חוגגים את "יום ירושלים".
כל זה בעולם הגדול.
מה קורה בעולם הקטן – של חבד? במה עסוקים רבני חב"ד? בזוטות, בשטויות, בקטנוניות, ב"התחרדות" מזוייפת!
צריכים עוד הוכחות שחב"ד כשיטה פשטה רגל? ברגע שיש התכנסות והסתגרות ב"בועה" דמיונית, תוך ניתוק מוחלט מהמציאות ומהבעיות האמיתיות העומדות על הפרק – אין לך סימן יותר מוהבק מזה שיש כאן פשיטת רגל טוטלית של חב"ד כתנועה המשפיעה על משהו, הפועלת משהו בארץ. מצד א' – ההזויים האלה הצועקים "משיח עכשו!" – איזה משיח? מתי הוא יקום לתחי'ה? איפה זה כתוב בכלל? ומאידך – הרבנים והמשפיעים האלו – במקום לדון ע"ד סכנת משקה בגיל המתבגר – הם דנים על סכנות אינטרנט….
בשיעור הראשון מבין שניים מציג הרב שרלו את תפיסת המחלוקת כדרך לניתוח המורכבות במציאות. ישנה תפיסה הרואה במחלוקת מעין תאונה כאשר לכתחילה המציאות צריכה להיות אחודה. הרב שרלו טוען כי דווקא המחלוקת מדגישה את המורכבות והיופי שבמציאות האלוקית. להרחבה ניתן לעיין בספרו בנושא -- 'והלכה כבית הלל' באתר הישיבה -http://ypt.co.il/show.asp?id=33411
הסרט מתוך אתר "וידאו יהדות": http://video.yahadoot.com (כל הזכויות שמורות).
נאום השפנים והחזירים או נאום השפנים הוא כינויו של נאום שנשא הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג החרדים הליטאים בא' בניסן התש"ן בכנס תנועת דגל התורה בהיכל יד אליהו בתל אביב. בנאום זה הביע הרב שך את ביקורתו על המערך והקיבוצים, "מגדלי השפנים והחזירים" בלשונו. השאלה הנוקבת שהקשה על איש השמאל החילוני הייתה "במה הוא יהודי?"
[מאד קשה לשמוע, בקושי ניתן להבין את דיבורו, בכל זאת - דוגמה מובהקת של קטנות מוחין של א' שנחשב ה"גדול" של הדור האחרון. רוצים להדמות אליו? לכו הצטרפו ל"תנועה"... אולי תמנו אותו ליושב ראש? הרי הוא הי' עסקן ממולח לכל הדעות, א' ממקימי ה"דגל"...]
הכי הרבה תגובות